Ya'akov Beirav Tomb i Цфат

🕗 åbningstider

kommentar 1

• 

  Nisim Samama ツ

  :: 21 April 2018 21:20:38

  נולד בעיר מקדה, הסמוכה לטולדו, אשר בקסטיליה, ספרד לאביו רבי משה. למד בצעירותו תורה מפי רבי יצחק אבוהב (גאון קסטיליה) עד שגורש בגירוש ספרד, בהיותו בגיל שמונה עשרה, והגיע לצפון אפריקה. תוך זמן קצר הבחינו בכשרונו והוא הפך להיות רבה של הקהילה היהודית הגדולה בפאס אשר במרוקו. בשנת רנ"ג (1493) עבר לעיר תלמסאן, שבאלג'יריה. עם פלישת צבאות הספרדים למגרב בשנת 1510 עבר למצרים. שם היה אחד מחברי בית הדין של הנגיד רבי יצחק שולאל. הרב בירב עלה לארץ ישראל עוד בטרם הכיבוש העות'מאני (1516) לירושלים, וקרוב לוודאי ששימש כראש ישיבה בירושלים עד 1519, אז חזר למצרים בשל מצוקה כלכלית קשה. במצרים עסק גם במסחר עד שעלה שוב לארץ ישראל והתיישב בצפת ב-1524 (ייתכן ועלה אף לפני שנה זו). בצפת עמד בראש ישיבה והיה הדמות המרכזית בחיי הרוח של העיר עד לפטירתו בשנת ש"ו (1546)[3]. היה רבם של כל רבני צפת בדורו. ביניהם, ר' יוסף קארו, ורבי משה מטראני (המבי"ט). ב-1538 ביקש לחדש את הסמיכה, ובעקבות כך פרץ פולמוס גדול, בעטיו עזב לדמשק. מחבר שו"ת מהר"י בירב, שיטות על התלמוד, פירושים על הרמב"ם, דרושים על הנביאים, וכו'... חידוש הסמיכה Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חידוש הסמיכה מאורע מרכזי בחייו של רבי יעקב בירב, הוא ניסיון חידוש הסמיכה. בשנת רח"צ (1538) החל להוביל את הרעיון ודן עם רבנים רבים בנוגע לאפשרות ההלכתית של חידוש הסמיכה. הוא כינס 25 מגדולי רבני צפת, שכולם הסכימו ותמכו בו וסמכו אותו - את רבי יעקב בירב לסמוך ראשון על מנת שיוכל לסמוך אחרים (זאת על פי הרמב"ם, בפרושו למשנה - במסכת סנהדרין, פ"א, מ"א). לאחר המעשה שלחו שליח לירושלים והודיעו על כך לרב לוי בן חביב (הרלב"ח). כאן החל פולמוס קשה, כאשר הרלב"ח סירב להשתתף בחבורת המוסמכים והתנגד עם רבנים אחרים למעשה. בעקבות התנגדותו חזרו בהם גם כמה מחכמי צפת. הפולמוס המשיך בעוז וחבורת החכמים בראשותו של רבי יעקב נמנעה מלסמוך עוד אנשים למשך מספר חודשים אך בסופו של דבר סמך ארבעה חכמים - ר' יוסף קארו, ר' משה מטראני, ר' אברהם שלום ור' ישראל די קוריאל. לפי מסורת אחרת, ארבעת הנסמכים היו: ר' יוסף קארו, ר' משה מטראני, ר' יוסף סאגיס - מחותנו של האר"י ור' משה קורדובירו - הרמ"ק. לאחר שוך הפולמוס, שארך למעלה משנה, והשתתפו בו כל חכמי ארץ ישראל בנוסף לרדב"ז שנטה להתנגד למעשה, סמך רבי יוסף קארו, תלמיד הרב בירב שנסמך על ידו, את רבי משה אלשיך שהסמיך בתורו את רבי חיים ויטאל. שרשרת הסמיכה המשיכה עד לאמצע המאה ה-17, אך המוסמכים נמנעו מלייחס לסמיכתם תוקף הלכתי ממשי בשל התנגדותם של חלק מהרבנים.