Tomb of Rabbi Zera בArbel

🕗 שעות פתיחה

הערות 4

• 

  Nisim Samama ツ

  :: 28 May 2018 18:43:16

  ב זירא (כשמוזכר בתלמוד הבבלי, קודם סמיכתו) רבי זירא (בבבלי, לאחר סמיכתו, לפי רש"י. לפי תוספות אלו שני חכמים שונים) או רבי זעירא (בתלמוד הירושלמי) - אמורא בבלי, ואחר כך ארץ ישראלי, בדור השלישי. מעתיקים שונים החליפו בטעות בינו לבין רבי זירא השני שחי בדור החמישי לאמוראים. חייו רבי זירא נולד למשפחה שהתייחסה ככהנים, אביו של רבי זירא היה מוכס, ומוזכר בגמרא כאדם כשר וישר במיוחד. בהיותו בבבל, למד בסורא ובפומפדיתא, אצל רב הונא ורב יהודה בר יחזקאל. מסופר כי הוא השתוקק לעלות לארץ ישראל, אותה חיבב מאוד והפליג בשבחיה ("אוירא דארץ ישראל מחכימא", "שיחתן של בני ארץ ישראל תורה" ועוד), ולבסוף אכן עלה אליה, למרות התנגדות רבו, רב יהודה, שטען כי אסור לעלות לארץ ישראל מבבל. לפני עלייתו צם 100 תעניות כדי לשכוח את התלמוד הבבלי וללמוד תלמוד ארץ ישראל ביישוב הדעת ודעה צלולה. כשעלה לארץ ישראל התיישב בטבריה ולמד אצל רבי יוחנן, ריש לקיש ותלמידיהם: רבי אמי, רבי אסי ורבי אלעזר. יריבו העיקרי היה רבי אבא בר ממל. רב שמואל בר יהודה כינה אותו ואת רב שמואל בר רב יצחק "גדולי הדור". הכינוי "זעירא" (קטן בארמית) ניתן לו בשל קומתו הנמוכה, והוא שונה בהמשך לזירא. הוא אהב להתעסק בחיפוש נוסחאות קדומות לדברי חכמים וגם בקירוב רחוקים. מסופר שקירב את בריוני טבריה על מנת להחזירם בתשובה, דבר שהחכמים בדורו לא ראו בעין יפה, אולם אחרי שנפטר, חזרו אותם בריונים בתשובה מפחדם שאין מי שיתפלל עליהם כעת ויצילם מעונש בעולם הבא. רבי זירא זכה לאריכות ימים, ונפטר בשיבה טובה. במסכת מגילה מתואר גורלו המופלא של רבי זירא כאשר קיים מצוות סעודת פורים עם חברו רבה: רבה ורבי זירא עבדו (=עשו) סעודת פורים בהדי הדדי (=ביחד). איבסום (=התבסמו). קם רבה שחטיה לרבי זירא (=קם רבה ושחט את רבי זירא). למחר בעי רחמי ואחייה (=למחרת התפלל עליו והחיה אותו). לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי (=בשנה הבאה אמר לו: יבוא כבודו ונסעד יחד סעודת פורים). אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (=אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס) — מגילה, ז, ב בנו, חכם בשם אהבה, מוזכר בתלמוד. הוא סירב לקבל מתנות בטענה שזו סגולה להאריך ימים שהרי "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה", אבל כאשר קראו לו לבית הריש גלותא הוא הסכים לבוא והסביר שבני הריש גלותא מתכבדים בכך שהוא מגיע לביתם, וכבוד זה נחשב כתשלום. חבריו על חבריו נמנה רב נחמן, עמו דן. אחת הסוגיות הידועות במסכת בבא מציעא היא סוגיית "תקפה אחד בפנינו", הוא בדין "שנים אוחזין בטלית" שניים התופסין בידם בגד וכל אחד מהם טוען שהבגד שייך לו. במקרה כזה נפסק הדין במשנה, כי מכיוון ששניהם תופסים בטלית חשובים שניהם מוחזקים, וכל אחד ישבע שאין לו פחות מחצייה ויחלוקו. על כך מסתפק רבי זירא מה תהיה ההלכה במקרה שבעוד ששני בעלי הדין עומדים לפני בית הדין, התגבר אחד על חבירו ומשך מידיו על חציה השני של הטלית והנגזל לא מחה, ורק לאחר שכבר יצאה מידו חציה השני של הטלית החל צווח בפני בית הדין על הגזילה שהתרחשה לנגד עיניהם, כשהוא טוען שהוא לא מחה על התפיסה מכיוון שראה שבית הדין צופה במעשה הגזילה ואינו צריך למחות. השאלה היא האם אנו אומרים שהיה עליו למחות בפני בית הדין על הגזילה כדי שלא תראה שתיקתו כהודאה, או שמא טענתו נכונה - שאינו צריך למחות במקרה שבית הדין עצמו רואה כי השני התגבר עליו ולקח ממנו את הטלית בחזקה. רב נחמן הביא ראיות שונות כדי להשיב על שאלה זו, ממשניות וברייתות. חבר אחר שלו היה רבי אבא בר פפא שעלה לפניו לארץ ישראל.

• 

  ליעד פ.

  :: 03 July 2017 11:46:10

  זכותו יגן עלינו, אמן. רבי זירא מגדולי האמוראים. רש"י [כתובות מג, ב] סבור שישנו אמורא אחד בשם זה, שנולד בבבל ועלה לארץ ישראל, אלא שבבבל כינו אותו 'רב' זירא, ובארץ ישראל, לאחר שנסמך, 'רבי' זירא. אולם התוספות [מנחות מ, ב] סוברים שהיו שנים, אחד רב זירא, והשני רבי זירא. בתלמוד הירושלמי הוא מכונה זעירא, וכן כותב סדר הדורות: "ודע כי בירושלמי קורא לר' זירא זעירא". בבבל למד אצל רב הונא, רב יהודה ורב חסדא [ברכות לט, א], ובארץ ישראל קיבל מר' יוחנן [קידושין נב, א], מר' אמי ור' אסי ומאחרים. היה רבו של ר' ירמיה, שאותו חיבב במיוחד, וקרא לו בני [מועד קטן ד, א]. גר בארבל ושם עסק במלאכת הפשתן [ירושלמי שביעית ו, ג]. אמרותיו ארץ ישראל היתה חביבה מאוד על רבי זירא, והדבר מתבטא באמרותיו: "אמר רבי זירא... אוירא דארץ ישראל מחכים" [בבא בתרא קנח, ב]. "אמר רבי זעירא אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה" [ויקרא רבה לד, ז]. עובדות והנהגות כשסמכו רבנן את רבי זירא, שרו לו: "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן"[1]. [כתובות יז, א]. אם היה מישהו פוגע ברבי זירא, היה רבי זירא חולף על פניו שוב ושוב וממציא עצמו לפניו, כדי שהלה יבקש ממנו מחילה וימחל לו [יומא פז, א]. בבואו לעלות לארץ ישראל חצה את הירדן בחפזון, ואמר לצדוקי שלגלג על חפזונו: מקום שמשה ואהרן לא זכו להגיע אליו, מי יאמר שאני אזכה? [כתובות קיב, א]. כשעלה רבי זירא לארץ ישראל, התענה מאה תעניות כדי שלא תשלוט בו אש הגיהנום. כל שלושים יום היה בודק את עצמו בכך שהיה מתיישב בתוך תנור רותח, ומעולם לא שלטה בו האש. יום אחד נתנו בו חכמים את עיניהם ונחרכו שוקיו, ומאז נקרא 'קטין חריך שקיה' [בבא מציעא פה, א]. רבי זירא האריך ימים. וכן מובא בגמרא [מגילה כח, א]: "שאלו תלמידיו את ר' זירא, במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרתי [בדברי תורה] במבואות המטונפות, ולא הלכתי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי בתקלת חברי, ולא קראתי לחברי בחניכתו [= בשם הגנאי שלו]" [מגילה כח, א]. רבי זירא התגורר בשכנות לאנשים בריונים, והיה מקרב אותם בתקווה שיחזרו בתשובה, אך רבנן לא ראו זאת בעין יפה. כאשר נסתלק רבי זירא אמרו אותם בריונים: עד עתה היה 'קטינא חרוך שוקיים'[2] שהיה מבקש עלינו רחמים, עתה מי יבקש עלינו רחמים? הרהרו בליבם, ושבו בתשובה [סנהדרין לז, א]. אמרו: רבי טרפון הניח שתי ידיו תחת כפות רגלי אמו והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה; רבי ישמעאל היתה אמו רוחצת רגליו ובקשה לשתותן ולא הניחה. אמרו לו חכמים: הואיל והוא רצונה הוא כבודה. רבי זעירא היה מצטער ואמר: הלואי והיו לי אב ואם לכבדם ולירש גן עדן. כיון ששמע שני מעשים הללו, אמר: ברוך המקום שאין לי אב ואם, ולא כרבי טרפון אני יכול לעשות ולא כרבי ישמעאל הייתי מקבל על עצמי. כאשר נפטר רבי זירא, ספדו אותו: "ארץ שנער הרה וילדה [שנולד בבבל], ארץ צבי גידלה שעשועיה [שעלה לארץ ישראל]. אוי נא לה אמרה רקת [רקת היא טבריה, בה נפטר], כי אבדה כלי חמדתה" [מגילה ו, א; מועד קטן כה, ב][3]. "רבי זעירא כד סלק להכא אזל אקיז דם, אזל בעי מיזבון חדא ליטרא דקופד מן טבחא, א"ל [לטבח] בכמה הדין ליטרתא? א"ל בחמשין מניי וחד קורסם. א"ל סב לך שיתין ולא קביל עילוי. סב לך ע' ולא קביל עילוי. סב לך פ', סב לך צ' עד דמטא מאה ולא קביל עילוי. א"ל עביד כמנהגך ברומשא. נחית לבית וועדא, אמר לון רבנן מה ביש מנהגא דהכא דלא אכיל בר נש ליטרא דקופד עד דמחו ליה חד קורסם, אמרין ליה ומה הוא דין, אמר לון פלן טבחא, שלחון בעיי מייתיתיה ואשכחון ארוניה נפקא, אמרין ליה ר' כל הכין אמר ליה וייתי עליי דלא כעסית עילוי, מי סברת דמנהגא כן" [ירושלמי ברכות ב, ח]. עולי הרגל ומקורות מקום מנוחתו בארבל[4]: שבילי דירושלים, איגרת מספרת יחסותא דצדיקייא, ידי משה[5], מסע מירון, מסעות משה. :איגרת יחוס האבות מאלמוני. "ארבל, שם קבר נתאי הארבלי, וסמוך לכפר קבר ר' זירא". [כת"י אילן ג'] "ור' זירא קבור שם [ארבל], ועל ציונו כתוב ר' זירא". [ר' יעקב בן נתנאל הכהן] "וחוץ לעיר מצאנו קברו של ר' זירא, ואין עליו ציון כי נפל". [מסע דפלסטינא] "והלכתי משם [מכפר נחום] לארבאל, וראיתי שני אבנים חלולות וגולל על כל אחת ואחת, באחת מהן ר' זירא, ובאחרת נתאי הארבאלי...[6]". [מכתב מר' מנחם ב"ר פרץ החברוני] "ולמטה משם [מניתאי] קבר ר' זירא ז"ל, ועליו ציון גדול חרב כולו". [כת"י מוסקבה] "ארבל. שם קבורת רבי זירא, והוא קודם לכפר כמו מצבה, ושם נתאי הארבלי". [איגרת יחוס הצדיקים (יחוס הצדיקים; גלילות ארץ ישראל / איגרת הקודש; שבחי ירושלים; זכרון בירושלים)] "ארבלתא, הכפר חרב. לדרום קבורים ר' זירא ונתאי הארבלי, וקבריהם מכוסים אבנים גדולות". [ידי משה]

• en

  Saul Feldman

  :: 05 March 2017 19:20:26

  has anyone been here recentlyu?

• 

  RᴏɪS

  :: 02 November 2016 21:24:19